<h1>ספר השולחן הלכ' סעודה שער חמישי</h1>
<h2>דף טז.</h2>
הפועלין שהיו עושין אצל בעל הבית ואכלו פתן, מברכין לפניה המוציא. ומברכין אחר סעודתן שתי ברכות בלבד, כדי שלא יבטלו ממלאכת בעל הבית. ברכה ראשונה כתקנה. שניה פותח בברכת הארץ וכולל בה בונה ירושלים בברכת הארץ. ואם היו עושין בסעודתן בלבד, או שהיה בעל הבית מיסב עמהם, מברכין כתקנן ארבע ברכות כשאר כל אדם.
<h2>דף כ:</h2>
נשים ועבדים וקטנים חייבין בברכת המזון, וספק הוא בגמרא אם חייבין מן התורה או מדרבנן, ולפיכך אין מוציאין את הגדולים ידי חובתן. ואותה שאמרו בן מברך לאביו ועבד לרבו ואשה מברכת לבעלה, אבל אמרו חכמים תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו, ואע"פ שעבד ואשה וקטן אין חייבין אלא מדברי סופרים. פירשוה חכמים ז"ל בזמן שאכלו ולא שבעו, שאין חייבין לברך אלא מדברי סופרים, ולפיכך מוציאין אותן אלו שהן חייבין גם כן מדרבנן. אבל אם שבעו, שנתחייב מן התורה, אין מוציאין אותו עבד או אשה או קטן. שכל החייב בדבר מן התורה אין מוציאו אלא החייב בדבר כמוהו, וכמו שבארנו.
מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת המזון, שנאמר ואכלת ושבעת וברכת את י"י אלהיך, ואינו חייב מן התורה אלא אם כן שבע, שנאמר ואכלת ושבעת. ומדברי סופרים שאפילו אכל כזית מברך עליו אחריו. כדרב עוירא דאמר אני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת, והם דקדקו על עצמם עד כזית ועד כביצה. ויש מי שסובר דכזית דאורייתא, וליתא לדרב עוירא. ואינו נראה.
<h2>דף מה:</h2>
שנים שאכלו כאחת חייבין ליחלק ולברך כל אחד ואחד לעצמו, בד"א בששניהם סופרים ויודעים לברך, אבל אחד סופר ואחד בור, סופר מברך ובור יוצא. יש מן המפרשים שאמרו שאין השנים חייבין ליחלק אלא למצוה מן המובחר, אבל רצו אחד מברך ואחד יוצא. ובלבד שיתכוון לצאת, או שיענה אמן, שכל העונה אמן הרי הוא כמברך. והוא שיהיה המברך גדול וחייב מן התורה כמוהו, אבל אם לא היה המברך חייב אלא מדברי סופרים והעונה חייב מן התורה, לא יצא ידי חובתו.
<h2>דף מו.</h2>
כשמברך האורח אצל בעל הבית, מוסיף בה ברכה לבעל הבית. כיצד מברכו, אומר יהי רצון שלא יבוש בעל הבית הזה בעולם הזה, ולא יכלם לחיי העולם הבא, ויצלח מאד בכל נכסיו, ויהי נכסיו מוצלחים וקרובים לעיר, ולא יזדקר לפניו שום הרהור עבירה ועון, ולא ישלוט שטן במעשה ידיו מעתה ועד עולם. הרחמן ישים וגו'.
<h2>דף מו:</h2>
כשמברך בבית האבל, אומר בברכה רביעית המלך החי הטוב והמטיב, אל אמת דיין אמת שופט בצדק ואמת שליט בעולמו לעשות בו כרצונו, שאנחנו עבדיו ועמו, ובכל אנו חייבין להודות לו ולברכו על הרעה כמו שמברכין על הטובה וגו' הרחמן וגו'. ומבקש רחמים על האבל כמו שירצה.
<h2>דף מח:</h2>
סדר ברכת מזון כך היא, ראשונה ברכת הזן, שניה ברכת הארץ, שלישית בונה ירושלים, רביעית הטוב והמטיב. משה רבינו תקן ברכת הזן בשעה שירד להם מן מן השמים. יהושע תקן ברכת הארץ בשעה שנכנסו לארץ. דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים. דוד תקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך, ושלמה תקן על הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו, והטוב והמטיב ביבנה תקנוה כשנתנו הרוגי ביתר לקבורה, הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה.
<h2>דף מט.</h2>
ברכת הארץ, שהיא ברכה שנייה, צריך לומר הודיה בתחלתה בסופה, בתחלה נודה לך י"י אלהינו, ובסוף על הכל י"י אלהינו אנחנו מודים לך, וחותם בה על הארץ ועל המזון. וכל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ, לא יצא ידי חובתו. וצריך להזכיר בה ברית ותורה. וצריך להקדים ברית לתורה, לפי שהברית הזאת היא ברית מילה, שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות, והתורה כולה נכרתו עליה שלש בריתות, שנאמר, אלה דברי הברית מלבד הברית לעברך בברית, ופר"ח ז"ל וקיימא לן בכולהו דאם לא אמר לא יצא. בחנוכה ופורים מוסיף באמצע ברכת הארץ על הניסים, כשיגיע על הכל י"י אלהינו אנו מודים לך.
ברכה רביעית שהיא הטוב והמטיב צריך להזכיר בה שלש מלכויות, להשלים. ברכת בונה ירושלים שאין בה מלכות. וזה נוסח שלה, בא"י אמ"ה האל אבינו מלכנו אדירנו בוראנו קדושנו המלך הטוב והמטיב לכל. ואין אומרין תתברך לעד, כי מאחר שאמר ברוך אתה, למה צריך לחזור ולומר תתברך, לא מצינו כן בכל הברכות. ומתוך ברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא אם לאו.
ברכה שלישית פותח בה רחם י"י אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך וגו'. ואין אומרים בה הקם מלכותם ומלכות בית דוד, אלא הקם מלכות בית דוד, לפי שאמרו בגמרא דבונה ירושלים אין בה מלכות. וכן אין אומרין אבינו מלכנו רוענו זוננו פרנסתנו, שזה גם כן מלכות הוא, אלא אבינו רוענו זוננו. וחותם בה בא"י בונה ירושלים: ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה ואומר קדושת היום באמצע. ופירש הרב אלפאסי ז"ל, שאומר נחמנו י"י אלהינו בבנין ציון עירך וגו' וחותם המנחם עמו בבנין ירושלים, ואומר באמצע רצה והחליצנו י"י אלהינו במצותיך ובמצות יום השביעי הזה. ואין אנו צריכין לפירוש זה, מפני שמצינו בגמרא, שקורא לברכת בונה ירושלים נחמה, מפני שמתחלת ברחם י"י אלהינו על ישראל עמך. ואם כן מתחיל בנחמה, רוצה לומר שמתחיל בברכת רחם י"י אלהינו, וחותם בונה ירושלים כדרכו בחול, ואומר באמצע קדושת היום שהוא רצה והחליצנו. ובא ללמדנו שאין צריך להזכיר של שבת ברכה בפני עצמה כמו שעושה בתפלה. וכן היה נוהג הרב רבי משה ב"ר נחמן ז"ל. והרב רבי משה בר מימון ז"ל גם כן דעתו לומר שברכת רחם קרויה נחמה. ואם רצה פותח בה בחול נחמנו י"י אלהינו וחותם בה בונה ירושלים או מנחם עמו בבנין ירושלים.
ובימים טובים אומר יעלה ויבא, וכן בראשי חדשים ובחולו של מועד מוסיף באמצע ברכה שלישית יעלה ויבא. יום טוב או ראש חדש שחל להיות בשבת מזכיר רצה והחליצנו של שבת תחלה, ואחר כך יעלה ויבא. ובחנוכה ופורים אומר על הנסים בברכת הארץ. ראש חדש טבת שחל להיות בשבת מזכיר על הנסים בברכת הארץ, ורצה והחליצנו ויעלה ויבא בנחמה.
שכח ולא הזכיר בשבת או ביום טוב קדושת היום עד שסיים ברכה שלישית, אם נזכר קודם שיתחיל ברכה רביעית שהיא הטוב והמטיב, בשבת אומר ברוך אשר נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל לאות ולברית בא"י מקדש השבת. ואם ביום טוב אומר ברוך אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה בא"י מקדש ישראל והזמנים, ומתחיל ברכה רביעית. וכן כתוב נוסח ברכות אלו בגמרא בלא הזכרת שם ומלכות, וכן כתבו אותן הרב אלפאסי ז"ל והרב רבי משה בן מימון ז"ל. ודעת הרב ר' אברהם בן דוד ז"ל גם כן שהיא בלא הזכרת שם ומלכות כלל, כמו ברכת הזימון שהיא נברך, שאין בה שם ומלכות, וכן כל הברכות הנזכרות בפרק הרואה שהם בלא שם ומלכות. והטעם בכלן לפי שאינן ברכות קבועות. אבל בעלי התוספות ז"ל כתבו אותן בהזכרת שם ומלכות בתחלה ובחתימה. וגם אותן שבפרק הרואה כתבו בירושלמי שהם בשם ומלכות. וכן דעת הרב רבינו נ"ר.
ואם לא נזכר עד שפתח ברכה רביעית שהיא הטוב והמטיב חוזר לראש, כלומר לראש הברכות כלן שהיא ברכת הזן, כן פירשו הרמב"ם ובעלי התוספות ז"ל. ואמרו הטעם בזה, שאחר שגמר כל הברכות של תורה, אע"פ שלא גמר הטוב והמטיב, אחר שאינן מדברי תורה, הרי הוא כאילו גמר כל הברכות, וחוזר לראש ממש. וזה הטעם אינו מספיק, שאם אתה אומר כן, אפילו כשלא פתח הטוב והמטיב יחזור לראש, שהרי גמר כל הברכות של תורה. והעקר כדברי הרב ר' אברהם בן דוד ז"ל שכתב שאינו חוזר אלא לראש הברכה שהיא רחם שבו ההזכרה, דלא גרע הטוב והמטיב מן הרגיל לומר תחנונים אחר שחוזר לראש עבודה ולא לראש התפלה.
<h2>דף מט:</h2>
בראש חדשים שכח ולא אמר יעלה ויבא, אם נזכר קודם שיתחיל ברכה רביעית, אומר ברוך אשר נתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון ואינו חותם בה, ומתחיל בברכה רביעית. ואם לא נזכר עד שפתח ברכה רביעית שהיא הטוב והמטיב, גומר אותה ואינו חוזר כלל. וכן בחנוכה ופורים ובחול של מועד, שכח ולא הזכיר המאורע בברכת המזון, אינו חוזר. לפי שאינו מוכרח לאכול פת מן התורה, שאם רצה אינו אוכל פת ואוכל פירות לפי שאסור בתענית. אבל בשבת ויום טוב שעל כרחו יש לו לאכול פת, צריך לחזור כשלא הזכיר ענין היום. נמצאת למד שבשבת צריך לחזור בשלש סעודות, אם טעה בהם בהזכרת היום, לפי שכתוב בהם עונג, ואין עונג בלא אכילת פת. ובימים טובים חוזר בלילה הראשון בלבד שהוא חובה באכילת פת, כמו שלמדו במסכת סוכה חמשה עשר חמשה עשר מחג המצות, שהלילה הראשונה קבעוה חובה מדכתיב בערב תאכלו מצות, אבל בשאר סעודות אין מחזירין אותו ואפילו ביום הראשון, שאם רצה אינו אוכל פת כמו שמפורש שם. כן דעת רבינו הרבי ר' שלמה ב"א נ"ר. ויש מחכמי הדור שאמרו שבימים טובים חוזר בכל הסעודות כמו בשבת, שמחוייב הוא לאכול פת מדין יום טוב, אבל מדין סוכה וכן מדין מצה אמרו שם במסכת סוכה שאינו מחוייב אלא בלילה הראשון שהכתוב קבעו חובה. וכן דעת הרב ר' אהרון הלוי.
<h2>דף נא.</h2>
ארבעה דברים נאמרו בכוס של ברכה, צריך הדחה ושטיפה חי ומלא. הדחה מבפנים, ושטיפה מבחוץ, וצריך להיות מלא, דאמר רבי יוחנן כל המברך על כוס של ברכה מלא נותנין לו נחלה בלא מצרים, שנאמר ומלא ברכת י"י ים ודרום ירשה. ובלבד שיחזיק הכוס רביעית שהוא שיעור ברכה. וצריך להיות היין חי עד ברכת הארץ, ובברכת הארץ נותן בתוכו מים. תחלה נותנו בכוס חי, לפי שהוא מעין שובע. ובברכת הארץ, שהוא שבח ארץ ישראל ופירותיה, מוזגין אותו ומכשירין אותה לשתיה, כן פירש ר' אברהם בן דוד ז"ל, וכן פסק הרב אלפאסי ז"ל. ויש מפרשים חי פרישק, להביאו מן החבית סמוך לברכה, כדי שלא יפיג טעם היין בעכוב. ובתוספות פירשו חי על הכוס בעצמו נאמר, שצריך שיהיה הכוס של ברכה שלם ולא יהיה שבור וחסר, שמצינו לשון מיתה בכלים, כמו שאמרו בבבא קמא יצאו כלים ששבירתן זו היא מיתתן, וכשהוא שלם נקרא חי: אע"פ שאין ברכת המזון טעונה כוס, כי כן פסקו המפרשים ז"ל, אם בירך על היין צריך לדברים שאמרנו. ומצוה מן המובחר לברך על היין אם יש לו.
<h2>דף נא:</h2>
כל המברך ברכת המזון צריך לברך אותה במקום שאכל שם, אכל כשהוא מהלך ישב במקום שפסק ויברך. אכל כשהוא עומד, ישב במקומו ויברך. שכח ולא בירך ברכת המזון אחר אכילה, אם נזכר קודם שיתעכל המזון שבמעיו חוזר ומברך במקום שנזכר. בד"א בשוגג, אבל במזיד חוזר למקומו ומברך, ואם בירך במקום שנזכר יצא. נעלם ממנו ולא ידע אם בירך אם לא בירך, חוזר ומברך במקום שנזכר, והוא שלא נתעכל המזון שבמעיו.
<h2>דף נג:</h2>
כל השומע ברכה מפי ישראל גדול המברך ברכה שהוא מחוייב בה, אע"פ שלא שמע אותה כלה מתחלתה ועד סופה, ואע"פ שהוא אינו חייב באותה ברכה חייב לענות אמן. ולא יענה אמן חטופה, ולא אמן קטופה ולא אמן קצרה ולא אמן ארוכה אלא אמן בינונית, ולא יגביה קולו יותר מן המברך. ולא יענה אמן יתומה, והוא שלא שמע הברכה וגם לא ידע איזו ברכה אמר. שאילו ידע איזו ברכה היא אע"פ שלא שמע אותה עונה אמן ואין זו אמן יתומה. כאותה שאמרו במסכת סוכה באלכסנדריא של מצרים שהיו שם ששים רבוא והיו מניפין בסודרין ועונין אמן וקדיש אע"פ שלא היו שומעין הברכה אלא שהיו יודעין שהן עונין אחר ברכה ועל איזו ברכה. כן דעת רש"י ז"ל, אבל בירושלמי פירשו, אמן יתומה כשהוא מחוייב באותה ברכה ולא שמע אותה, אז אין לו לענות אמן: כל העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה מגונה, והעונה אמן אחר ברכה שהיא סוף ברכותיו הרי זה משובח, כגון אחר בונה ירושלים של ברכת המזון שהיא סוף הברכות של תורה, והוא הדין אחר ברכה אחרונה של פירות שהוא מעין שלש, שהוא עונה אמן, לפי שהוא כמודה במה שבירך, וכן דעת רב האיי גאון ז"ל. וכבר הארכנו בזה בשער שלישי.
